- למעלה מ-350,000 משרתי מילואים גויסו מאז 7 באוקטובר, מה שהשפיע על 100,000 משפחות.
- משרד הביטחון צופה 100,000 נכי צה"ל עד 2028, כש-50% מהם יסבלו מפגיעות נפשיות.
- סקרים חושפים כי למעלה מ-50% מנשות משרתי המילואים איבדו את עבודתן, ו-21% מהמשפחות שקלו גירושים.
בעוד שעוצמת הסכסוך המיידית עשויה לדעוך ולגאות, משבר בריאות הנפש העמוק בקרב משרתי המילואים ומשפחותיהם בישראל רק מתחיל. דיון פאנל שנערך לאחרונה האיר את העלויות ארוכות הטווח המדהימות של שירות ממושך, וחשף אתגר חברתי הדורש התייחסות דחופה ומקיפה.
מתקפת 7 באוקטובר הובילה לגיוס חסר תקדים, שבו נקראו למעלה מ-350,000 משרתי מילואים לשירות ממושך. הדבר יצר אפקט דומינו, שהשפיע על כ-100,000 משפחות המתמודדות כעת עם מציאות חדשה. בטי הילביץ', נציגת קרן פילנתרופית ויועצת לשעבר לשר הביטחון, הדגישה את היקף המשבר, וצפתה כי עד שנת 2028, ישראל עלולה להתמודד עם 100,000 נכי צה"ל, שמחציתם יתמודדו עם פגיעות נפשיות. נטל ארוך טווח זה עולה בהרבה על קונפליקטים קודמים, כאשר משרתי המילואים מתמודדים כעת עם ממוצע של 100 ימי שירות בשנה, לעומת 20 ימים בימי שלום.
חברי הפאנל, ביניהם הפסיכולוגית הקלינית מיכל ניובורן ומרים עמדי מפורום נשות המילואימניקים, הדגישו את האופי הייחודי של טראומה זו. משרתי המילואים חוזרים מסביבות לחימה פרימיטיביות, ולעיתים קרובות מחרידות, ונושאים עמם נטל בלתי נראה כמו אשמה ופגיעה מוסרית. מחיר פסיכולוגי זה מתבטא בסטטיסטיקות מדאיגות: למעלה מ-50% מנשות משרתי המילואים איבדו את עבודתן או התפטרו, 80% מעסקי הנשים העצמאיות נפגעו, ו-21% מהמשפחות שקלו גירושים ברבעון האחרון. גם ילדים נושאים בנטל, כאשר 90% מההורים מדווחים על ירידה ברווחתם הנפשית, ולעיתים קרובות מציגים תגובות מושהות לטראומת הוריהם.
מערך התמיכה הנוכחי, אף שהוא מתרחב, מפוצל. אייל כהן, יוצא צבא פצוע, שיתף במאבקו האישי, והדגיש את הניתוק בין שיקום פיזי מובנה לבין היעדר תוכנית ברורה ומתמשכת לבריאות הנפש. הוא גם הצביע על התמריצים השליליים בתוך המערכת המענישים יוצאי צבא המבקשים עבודה או השכלה. אבי צירט, מנכ"ל Momentum, ציין שינויים חיוביים, כמו המעבר של צה"ל לתמיכה משפחתית מבוססת קהילה באמצעות רכזים ייעודיים ב-100 רשויות מקומיות. עם זאת, הפאנל קרא במשותף להקמת 'מנהלת מילואים' מאוחדת שתספק טיפול הוליסטי, ממוקד משפחה, ומודל מילואים חדש המכיר באתגרים המתפתחים.
באופן מכריע, הדיון הדגיש את הצורך לטפל ב'פגיעות בלתי נראות' – אלה שאינן עומדות בקריטריונים המסורתיים של PTSD, כגון 'פגיעות פלואורסצנטיות' שחוו חיילי חמ"ל הצופים באירועים גרפיים על מסך, או 'אבל אנונימי' מחשיפה מצטברת למוות. מיכל ניובורן הדגישה את חשיבות ההכרה והאישוש החברתיים לפצעים תת-קליניים אלה, וקראה לניטור פרואקטיבי וטיפול מתמשך המעצים יחידים במקום לתייג אותם כ'חולים' לצמיתות. המטרה אינה רק הפחתת סימפטומים, אלא טיפוח חוסן ואפשרות ליוצאי צבא להפוך ל'מנהיגי החלמה', תוך מינוף חוויותיהם כדי לעזור לאחרים ולבנות מחדש את רוח האומה. הסטיגמה המתמשכת סביב בריאות הנפש, במיוחד עבור חיילים החוששים מהכרה רשמית, נותרה חסם משמעותי הדורש מאמצים מתמשכים לפרק באמצעות חינוך וערוצי תמיכה נגישים ולא מסטיגמטיים.
“אם אנחנו, כחברה, נקדיש כמה שנים של מאמץ עצום כדי לעזור להם לחזור לעמוד על הרגליים, הם המנוע שמניע אותנו. אם נדע לעשות זאת, כולנו נרוויח.”
- Betty Hilowitz, Representative of an American philanthropic fund
