- 58% מהקהילות הערביות חסרות שירותי בריאות נפש נגישים, מה שמדגיש פער מערכתי חמור.
- מהגרים אתיופים מתמודדים עם טראומות היסטוריות ייחודיות, כאשר עד 28% מאובחנים עם PTSD, אך השירותים הלאומיים נותרו ברובם לא מותאמים.
- אנשים נוירו-שונים, כמו אלה עם אוטיזם, מפגינים פגיעות גבוהה משמעותית לטראומה, ודורשים פרוטוקולי טיפול מיוחדים ומשולבים.
פאנל בכנס שנערך לאחרונה חשף את הכשלים הקריטיים בטיפול הנוכחי בטראומה, והראה כיצד גישת 'מידה אחת מתאימה לכולם' מזניחה ומאבחנת באופן שגוי אוכלוסיות פגיעות באופן מערכתי, כולל אנשים נוירו-שונים וקהילות אתיופיות וערביות.
ההבנה והטיפול הרווחים בטראומה מוטים במידה רבה, ומבוססים בעיקר על מה שהפסיכולוג דני הורש מכנה אוכלוסיות 'WEIRD' – מערביות, משכילות, מתועשות, עשירות ודמוקרטיות (Western, Educated, Industrialized, Rich, and Democratic). מיקוד צר זה משמעו שרובם המכריע של החוויות הפסיכולוגיות האנושיות, במיוחד בכל הנוגע לטראומה, נותר ללא מענה. לדוגמה, אנשים על הספקטרום האוטיסטי, בעלי קישיון קוגניטיבי שיכול להחמיר מצבי דחק פוסט-טראומטיים, נותרים לעיתים קרובות ללא פרוטוקולים מותאמים, מה שמוביל לטראומטיזציה חוזרת במקום לריפוי. הפאנל הדגיש כי טיפול בטראומה חייב לחרוג ממסגרות מוגבלות אלו כדי לשרת באמת את כולם.
עבור קהילות כמו מהגרים אתיופים, שחוו מסעות קשים וחוויות במחנות פליטים, טראומות היסטוריות ובין-דוריות מועצמות על ידי מערכת בריאות נפש שאינה מצוידת להבין את הביטויים התרבותיים הייחודיים למצוקה שלהם. כפי שהדגישה העובדת הסוציאלית הקלינית יש אתו, תרגום ישיר של סימפטומים, כמו 'שמיעת קולות מהבטן' המפורשים בטעות כסכיזופרניה, מוביל לאבחון שגוי חמור ולטיפול לא הולם. באופן דומה, סאג'ידה, שייצגה את הקהילה הערבית, פירטה את החסמים המבניים העמוקים, כאשר למעלה ממחצית היישובים הערביים חסרים שירותי בריאות נפש, וישנו מחסור חמור במטפלים דוברי ערבית. גם כאשר קיימים שירותים, סטיגמות תרבותיות והיעדר גישות רגישות תרבותית מונעים ממשפחות לחפש או לבטוח בטיפול.
חברי הפאנל, כולל דוד קורן מער"ן, הדגישו את חוסר המעורבות המדאיג של קהילות אלו, שאינן מקבלות שירות מספק, בקווי התמיכה הלאומיים, מה שמאותת על חוסר אמון עמוק ואי-נגישות. הקריאה לשינוי אינה רק עניין של התאמה אלא של יצירה משותפת – בניית מודלים חדשים, מבוססי ראיות, בשיתוף פעולה עם נציגי קהילה והמטופלים עצמם. זה דורש ענווה, שיתוף פעולה בין-תחומי, ונכונות לחרוג מנורמות קליניות מבוססות. הקונצנזוס היה ברור: המשבר הנוכחי, על אף היותו טרגי, מציג הזדמנות בלתי ניתנת להכחשה לרפורמה מערכתית, המאלצת את החברה להתמודד עם כשלונותיה ולבנות תשתית בריאות נפש מכילה וחסינה יותר. כפי שהורש הצהיר בעוצמה, "אין לנו ברירה" אלא להשתנות, שכן עצם מרקם החברה תלוי בכך.
שינוי זה דורש מינוף חוזקות קהילתיות טבועות, כגון 'אחריות הדדית' המושרשת עמוק בקהילה האתיופית וקשרי המשפחה החזקים בקהילה הערבית, כאלמנטים יסודיים לריפוי. נכסים תרבותיים אלו, שלעיתים קרובות נזנחים על ידי מודלים מערביים, יכולים לשמש כמנגנוני מניעה ותמיכה רבי עוצמה נגד ההשפעות המבודדות של טראומה. הדרך קדימה כרוכה לא רק בטיפול בסימפטומים אלא בטיפוח סביבות שבהן אמון, הבנה תרבותית ורווחה קולקטיבית מקבלים עדיפות, מה שמבטיח שאף אחד לא יישאר לסבול בשקט.
““אין לנו ברירה. אם זה לא יקרה במגזר הערבי, אם זה לא יקרה בקהילה האתיופית, אם זה לא יקרה על ידי התבוננות באוכלוסיות מודרות, עצם יסודות החברה שלנו פשוט לא יעמדו.””
- Hanna, Professional Deputy CEO at Beit Izzie Shapiro
